תיאוריית ההתקשרות – המקום בו הכל מתחיל

תיאוריית ההתקשרות

כולנו נולדים כיצורים קטנים התלויים לגמרי באנשים שמטפלים בנו, בקשר ובהתקשרות עם האחר, אנו זקוקים שיאכילו אותנו, ישמרו עלינו, ינחמו ויעניקו לנו בטחון.
מחקרים שנעשו במשך יותר מ-50 שנה מראים שהקשרים הרגשיים שאנחנו יוצרים עם המטפל העיקרי שלנו בשנים הראשונות לחיים (בדרך כלל ההורה) יכולים להשפיע על הקשרים שלנו במהלך החיים, בעיקר על הקשרים הרומנטיים שלנו כמבוגרים. כשמטפלים בתינוק בצורה רגישה ועקבית הוא לומד לסמוך על אנשים אחרים ובהמשך מצליח ליצור קשרים בריאים. לעומת זאת, כשאין עקביות או רגישות – ייתכן ונתקשה ליצור קשרים משמעותיים בהמשך החיים.
לתחום הזה קוראים ״תיאוריית ההתקשרות״ והוא נועד לעזור לנו להבין איך חוויות מוקדמות משפיעות על האופן שבו אנחנו מתנהגים בזוגיות.

מהי תיאוריית ההתקשרות?

ג'ון בולבי, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי בריטי שפעל בשנות ה40-50 של המאה הקודמת ונחשב לאבי תיאוריית ההתקשרות, החל לעסוק בשאלה איך הקשרים המוקדמים בין תינוק למטפל משפיעים על ההתפתחות הרגשית והחברתית בהמשך החיים.
הוא עבד בעיקר עם ילדים שהופרדו מהוריהם מבהלך מלחמת העולם השניה ושם לב כי חוסר קשר עקבי ומתמשך עם המטפל גורם לקשיים רגשיים עמוקים, לתינוק יש צורך ביולוגיבקשר רגשי עם דמות אחת עיקרית, לא רק צורך פיזי (אוכל/מחסה), וצורך זה הוא חלק ממנגנון הישרדותי שמוּטבע בנו. הוא בחן גם את הדרכים של התינוק לשמור על דמות המטפל קרובה – על ידי בכי, חיפוש, והצמדות פיזית.
אל ג'ון בולבי הצטרפה מרי איינסוורת', תלמידתו, שביקשה לבדוק אמפירית את התיאוריה של בולבי ויצרה ניסוי שנקרא "המצב הזר", הבוחן כיצד תינוקות מגיבים למרחק של הדמות המטפלת. אם בולבי הניח את התיאוריה, איינסוורת' סיפקה את הראיות להשפעה של סגנונות ההתקשרות.
בעשורים האחרונים מחקרים נוירוביולוגיים הראו בצורה ברורה שאיכות ההתקשרות המוקדמת משפיעה פיזית על ההתפתחות המוחית במיוחד באזורים שקשורים לוויסות רגשי, תגובתיות ללחץ ויכולת ליצור קשרים חברתיים. כשתינוק נמצא בסביבה שבה יש תגובה עקבית, רגישה ומווסתת של המטפל נוצרת הפעלה חוזרת של רשתות עצביות הקשורות לביטחון ולהרגעה.

במערכות התקשרות לא בטוחות, במיוחד בסביבות של לחץ, חוסר עקביות או הזנחה, מתרחשת הפעלת־יתר של מערכת הסטרס השמובילה לרמות גבוהות ומתמשכות של הפרשת קורטיזול (הורמון הסטרס).
חשיפה גבוהה ולא עקבית לקורטיזול יכולה עם הזמן לשבש את ההתפתחות התקינה של הקשרים העצביים במוח, להעצים את תגובת  fight / flight / freeze ולפגוע ביכולת של המוח ללמוד הרגעה באמצעות קשר אנושי.
בולבי ואינסוורת' מיפו ארבעה סגנונות התקשרות, שעל כל אחד מהם ארחיב במאמרים נפרדים:

התקשרות בטוחה – Secure attachment

כתינוקות מתרגשים או נסערים כשההורה עוזב – ומרגישים רגועים ובטוחים כשההורה חוזר. בבגרות: הם מסוגלים יותר – לסמוך על בני זוג, לבקש תמיכה ולהיות זמינים רגשית. התקשרות בטוחה היא הסגנון אליו רובנו שואפים. כאשר תינוק חווה קשר עקבי ובטוח עם המטפל העיקרי שלו, הוא לומד שהעולם הוא מקום בטוח ושהיחסים עם אחרים יכולים להיות מקור לטעינה, הרגעה ולקירבה. בהמשך החיים, אנשים שגדלו עם התקשרות בטוחה נוטים לחפש מערכות יחסים יציבות ובריאות, לסמוך על בני זוגם ולהיות זמינים רגשית ואמינים כלפי אחרים.

התקשרות חרדה/אמביוולנטית – Anxious attachment

כתינוקות – נוצרת כאשר תגובת המטפל לצרכים של התינוק אינה עקבית לפעמים נענית, ולפעמים לא, נסערים מאוד כשאין את ההורה, ומתקשים להירגע גם כשההורה חוזר. בבגרות: כתוצאה מהיעדר העקביות, הילד לומד שהוא חייב “להיאחז” בקשר מתוך פחד לאבד אותו.  יכול להתבטא בחשש גבוה מנטישה, צורך מתמשך בהרגעה ובאישור מהצד השני, ונטייה להיות תלוי רגשית בבני זוג. להרחבה.

התקשרות נמנעת – Avoidant attachment

מתפתחת כאשר ההורה אמנם נוכח פיזית אך נוטה להיות מרוחק רגשית או שאינו מגיב לצרכים הרגשיים של התינוק. במצב כזה הילד “לומד” שהכי בטוח עבורו לא להבליט רגשות ולא להישען על אחרים. בבגרות זה עשוי להוביל לריחוק רגשי או יכולת ניתוק רגשי חדה וקרה במערכות יחסים, קושי בבקשת עזרה, צורך גדול בעצמאות ולעיתים הימנעות מקרבה אינטימית. להרחבה בנוגע לדפוס היקשרות נמנע.

התקשרות לא מאורגנת – Disorganized attachmentstart

מתפתחת בדרך־כלל במצבים בהם הדמות המטפלת היא גם המקור לביטחון וגם מקור לאיום (למשל, כשהמטפל מפחיד, כאוטי או פוגעני). במצב כזה הילד אינו מפתח אסטרטגיה יציבה להתמודדות, והתגובות שלו לקשר יכולות להיות סותרות ובלתי צפויות. בבגרות זה עלול להתבטא בקושי לווסת רגשות, באי־יציבות במערכות יחסים ובחוויות של בלבול או חוסר אמון גם כלפי אנשים קרובים. להרחבה על דפוס היקשרות לא מאורגן.

שמרו על אופטימיות 🙂

למרות שסגנון ההתקשרות מתפתח בשנים הראשונות לחיים, חשוב לזכור שהוא איננו גזירת גורל ושרובינו נעים בין סגנונות ההתקשרות – תלוי בסוג הקשר. המוח האנושי מתאפיין בנוירופלסטיות – היכולת להשתנות, ללמוד וליצור חיבורים עצביים חדשים לאורך כל החיים. באמצעות מודעות, עבודה רגשית וטיפול מתאים, ניתן לפתח דרכי התקשרות בטוחים יותר גם בבגרות. חוויות מתקנות בתוך קשר טיפולי או במערכות יחסים משמעותיות מאפשרות למוח “ללמוד מחדש” כיצד נראה קשר בטוח – וכך בהדרגה מתפתחת יכולת גדולה יותר לסמוך, לווסת רגשות ולהיות נוכח בקִרבה. השינוי אמנם דורש תהליך, אך הוא אפשרי ומבוסס על יכולות טבעיות.