הביולוגיה של טראומה בונד

הביולוגיה של טראומה בונד

"איך היא נשארת איתו?"
"היא גורמת לו כל כך הרבה סבל ואי שקט – למה הוא לא עוזב?!?"
יצא לכם לתהות מדוע אתם או אנשים שאתם מכירים – נשארים בקשר קשה וטראומטי?
איך ייתכן שמישהו נשאר בקשר פוגעני, למרות הכאב והסכנה?  התשובות לשאלות האלו נמצאות לא רק בנפש, אלא גם בגוף. מתחת לפני השטח פועלים מנגנונים ביולוגיים עוצמתיים, שיוצרים "כבלים" בלתי נראים בין הקורבן לפוגע.

במקרים רבים הגוף יודע היטב ומאותת במחשבות בלתי פוסקות, בדריכות, באי שקט, בחרדה, ולעתים אף בתסמינים שלכאורה נראים שאינם קשורים: כאבי ראש, בעיות במערכת העיכול, כאבי שרירים או מערכת חיסונית חלשה. 
הגוף – יצירת מופת שמדברת איתנו ללא הפסקה. אלא שבמקרה של קשר טראומטי – ההשפעה הפיזיולוגית של הקשר הרעיל – כל כך חזקה – שרבים למעשה מתמכרים לרגעי ההיי. 
זו התמכרות לא בהכרח מודעת והיא ממש תואמת התמכרות להימורים.
אותם מעגלים כימיים וחשמליים מופעלים גם בתוך טראומה בונד.

מעגלי התגמול: הדופמין שמחזיר אותנו שוב ושוב

המוח שלנו מתוכנת לחפש תגמולים: רגעי חיבה, חיוך, מילה טובה. כשבמערכת יחסים פוגענית מופיעים רגעים כאלה אחרי כאב או מריבה, הם נחווים כהפתעה מתגמלת במיוחד. ההפתעה הזו מביאה לנסיקה ברמות הדופמין, הורמון ומוליך עצבי הקשור להנאה ולמוטיבציה.
אבל, וזה העוקץ, התגמול מגיע באופן בלתי צפוי.
לפעמים יש חיבה, לפעמים שתיקה קרה או פגיעה. לפעמים יש הבעת רגש משמעותית ואחריה – היעדר מוחלט של אמפתיה.
דווקא חוסר הוודאות הזה הופך את הדפוס להתמכרותי, ממש כמו בהימורים.
המוח והנפש מבקשים שוב ושוב לחוות את רגעיי ההיי מהדופמין המופרש. הגוף מבקש את פורקן העונג והנפש מספרת על כך סיפור שלם:  "הוא בעצם אדם טוב", "סתם הייתי בסרטים", "זו אני הלא בסדר, הנה – הכל טוב! הוא אוהב אותי!".

הורמון החיבוק: אוקסיטוצין

בכל רגע של קרבה, מגע או פיוס, מופרש בגוף אוקסיטוצין – "הורמון האהבה וההיקשרות". הוא מחזק תחושת קרבה וביטחון, גם כשמדובר באדם שפוגע. כך נוצרת תחושה פרדוקסלית של חיבור ואינטימיות עם מי שפוגע, המטשטשת את הגבולות ומקשה על היכולת להתנתק.

הורמון הסטרס: קורטיזול

מצבי קונפליקט, פחד וחוסר יציבות מעלים את רמות הקורטיזול, הורמון הסטרס. כשזה נמשך זמן רב, הקורטיזול פוגע בשיפוט הצלול ומחזיק את הגוף במצב הישרדותי מתמיד. בתוך מצב כזה, המוח מתמקד יותר ב"לעבור את היום" ופחות ב"להשתחרר מהקשר" פעולה שנראית כבלתי אפשרית.

ההתמכרות לדפוס הבלתי צפוי

וכאן מתחיל המעגל שהופך את ה Trauma Bond למעגל ממכר במיוחד שקשה להיחלץ ממנו. זהו מעגל נפשי, פיזיולוגי המשלב יחד:
רגעי קרבה מתגמלים (דופמין) > תחושת חיבור ביולוגי (אוקסיטוצין) > ומצבי סטרס מתמשכים (קורטיזול) וחוזר חלילה. כך נוצר מנגנון התמכרותי עוצמתי. בדיוק כמו שמהמר לא עוזב את מכונת המזל כי אולי בפעם הבאה "הפרס יגיע" – כך גם הקורבן נשאר בקשר, מחכה לרגע שבו הדברים ישתנו.

היחלצות מקשר טראומטי מתחילה ב…גמילה!

הקשר הטראומטי הוא לא "חולשה אופי" או "חוסר רצון לעזוב", אלא תוצאה של מנגנונים ביולוגיים-רגשיים מורכבים. ההבנה הזו חשובה כדי לפתח חמלה כלפי מי שנמצא במערכת יחסים כזו, וגם כדי ליצור דרכי התערבות שמבינות את עומק האחיזה, לא רק בנפש, אלא גם בגוף.

גמילה מהקשר חייבת להתקיים באופן מוחלט, ממש כמו גמילה מסמים קשים. זאת אומרת שהקשר עם הצד הפוגעני צריך להתנתק מיידית. ובגמילה כמו בגמילה, צריך להיות ערוכים לגלים של געגוע, של מניפולציה של המוח שיעשה הכל כדי לגרום לך לבקש את "מנת הסם" שוב.

הייתי ממליצה לכל מי שנמצא/ת בקשר פוגעני שכזה להקיף עצמו ברשת תמיכה בדמות מטפל/ת ובחברים ומשפחה ולהבין שהניתוק אמנם יהיה קשה וכואב – אך בטווח הרחוק זה הדבר הטוב ביותר שתוכלו לעשות לעצמכם.