קשר מבוסס טראומה אינו רק "עוד קשר קשה", אלא מערכת יחסים שבה אדם מוצא את עצמו שבוי רגשית ונפשית, לעיתים מבלי להבין מדוע קשה לו כל כך להשתחרר, גם כשברור שהיא פוגענית. להלן הסימנים המרכזיים המעידים על קשר כזה:
1. "הליכה על ביצים" רק כדי לקיים את הקשר
את לא בטוחה איך הצד השני יגיב וחיה באווירה של חוסר יציבות רגשית. את בודקת כל מילה או פעולה כדי "לא להצית" תגובה שלילית או כדי לא לאבד את הקשר.
מצב זה יוצר דריכות יתר מתמדת (Hypervigilance), בו מערכת העצבים למעשה נכנסת למצב הישרדות קבוע (Fight Flight Freeze, Fawn) ומפתחת אסטרטגיות שונות ביניהן הכחשת הסימנים לכך שהקשר פוגעני, דיסוציאציה (ניתוק) מהחלקים האינטואיטיביים המסמנים שהקשר רעיל, הניתוק אינו נשאר רק בעולם הפנימי אלא נגרר אל העולם החיצוני כאשר האדם הנפגע בקשר מנכיח בחוץ, מול אנשים סביבו, רק את ה"חלקים הטובים" בקשר ובאדם הפוגע (" כן הוא ישתנה" "הוא אדם טוב סה"כ", "הוא מאד משתדל" וכו').
2. גזלייטינג (Gaslighting) מתמשך
כאשר הצד השני גורם לך לפקפק בעצמך, בזיכרון שלך ובתחושותייך. את שואלת את עצמך כל הזמן: "אולי אני מגזימה? אולי אני הבעיה?" בגזלייטינג – התוקפן יוצר כל הזמן דיסוננס קוגניטיבי – הפער בין החוויה שלך לבין המסר שלו – "זה לא קרה", "את מדמיינת", "מה את נכנסת לסרטים" – זוהי מניפולציה עמוקה ביותר המערערת לצד השני את תפיסת המציאות, וכדי להפחית את עצמת החרדה, המוח נוטה להאמין לצד השני, גם במחיר של ביטול עצמי.
3. אובדן עצמי
בשלבים מסוימים בקשר מבוסס טראומה – את מרגישה שהזהות שלך, החלומות שלך והצרכים האישיים שלך הולכים ונמחקים כדי לשרוד את הקשר.
הריצוי (Fawn) הוא מנגנון הישרדות נוסף, שמצטרף ל-Fight/Flight/Freeze. הוא מגן עליך – אך במחיר של התנתקות מהעצמי שלך (Self-Abandonment). ככל שהקשר נמשך – כך גם נמחקת הזהות האישית שלך, ונפגעת הגישה לאינטואיציה ולתחושת הערך הפנימית.
4. מעגל חוזר של אידיאליזציה ודה־וולואציה
זהו אחד הסימנים המובהקים שמבדילים קשר מבוסס טראומה מקשרים רעילים אחרים. ישנו כל הזמן מעגל חוזר של חיזוק משתנה (Intermittent reinforcement – מנגנון ממכר הנמצא בבסיס התמכרויות). המחזור הזה יוצר תלות רגשית ופיזיולוגית שמדמה תהליך התמכרותי. הקשר נראה כמו רכבת הרים – רגעים קשים ומורכבים ואז גל אהבה ששוטף הכול. והגוף מגיב בהתאם: רמות גבוהות של דופמין ואוקסיטוצין (הורמונים של חיבור ואופוריה), ואז – קורטיזול (הורמון סטרס). ככל שהמעברים האלה נמשכים – כך המוח מתרגל לתנוחדיות הזו, מתקבע, ומחפש שוב את אותו "תגמול" רגשי.
5. בידוד הדרגתי
את מוצאת את עצמך פחות ופחות בקשר עם חברים, משפחה או תמיכה חיצונית – לעיתים כי הצד השני דוחף לכך, ולעיתים כי את מתביישת או מותשת. ההיאחזות בקשר ובחלקים הכוזבים של האהבה – היא כל כך חזקה שהבידוד החברתי לא רק נכפה עליך מהצד המתעלל בקשר אלא כי הקולות מבחוץ המתריעים בפניך שהקשר לא בריא – מאלצים אותך להתבונן על עצמך ועל הקשר ולצאת משם. התלות הגדולה בקשר גורמת להשתקת הקולות הפנימיים והחיצוניים.
6. תגובה פיזית ורגשית חזקה
גוף ונפש מגיבים לקשר: חרדה, מתח, חוסר שינה, דפיקות לב – לעיתים עוד לפני מפגש עם הצד השני. אנשים הנמצאים בקשר טראומטי מתארים תחושת חרדה מתמשכת והפוגה בחרדה כאשר מתקיים ה"חיזוק".
ישנו קשר ישיר בין קשר טראומטי לבין תפקוד ההורמונים בגוף. המעבר החד בין הפרשה גבוהה של דופמין – ההורמון האחראי לתחושת הריגוש והאופוריה, האוקסיטוצין המעניק תחושת אהבה והתרחבות, לבין – בקוטב השני – הפרשה גבוהה של קורטיזול (הורמון סטרס) כאשר הצד השני פוגע, מקטין, מזלזל, מתעלם.
ככל שהסייקל הזה חוזר, של מעבר בין היי לדאון – ככה מתהדק הקשר יותר ויותר וקשה לצאת ממנו. הצד הנפגע נעשה, באופן לא מודע "מכור" לתחושת ההיי כאשר הוא מקבל את האהבה מהצד הפוגע. לאורך הזמן בוחן המציאות של הצד הנפגע כל כך משתבש שהוא עושה הכל כדי לקיים את הסייקל הזה.
7. חוסר איזון קיצוני בכוח ובאחריות
את נושאת כמעט את כל האחריות לשימור הקשר, בעוד שהצד השני מתנער, מנצל או שולט. את נותנת הרבה יותר ממה שאת מקבלת. דפוס זה לקוח הישר מהילדות של הצד הנפגע. אם למדת בילדות שאת אחראית לאהבה שאת מקבלת, ושעליך לרצות (מלשון ריצוי), להעניק ללא גבולות, ולעבוד קשה כדי להיות ראויה לאהבה – את עשויה "להעתיק" דפוס זה לתוך מערכת היחסים בקשר הטראומטי.
אנשים שחוו ילדות טראומטית, קשר לא בטוח של הורה לא נוכח רגשית/אלים/מתעלל ישמרו בבגרותם את התפקיד של האחראיים לשימור הקשר – גם אם הקשר הנו קשר מתעלל.





