Trauma Bond והקשר לתסמונת סטוקהולם

trauma bond והקשר לתסמונת סטוקהולם

קשר טראומטי (או Trauma Bond) – הוא מונח פסיכולוגי המתאר קשר רגשי חזק ומתמשך הנוצר בין הקורבן לבין הפוגע, ומתאפיין במערכות יחסים בהן יש דפוס מחזורי של פגיעה וחיזוק חיובי.

מאפיינים מרכזיים:

  • אי שוויון בכוח: הפוגע מחזיק בכוח (פיזי, כלכלי, רגשי), והקרבן תלוי בו.
  • מעגל של פגיעה ופיצוי: מעגל  היוצר אצל הצד הנפגע מתחים בין תקווה ונאמנות לבין פחד וכאב.
  • תחושת שאין ברירה/תלות: הקרבן חש שאינו יכול לעזוב את מערכת היחסים, עקב פחד, תלות כלכלית, ילדים, חוסר תמיכה חיצונית, היעדר תמיכה חברתית.
  • האשמה עצמית: הצד הנפגע לעיתים מאשים את עצמו, מצדיק את הפוגע, מדכא חלקים מהזכרונות או התחושות, וגם מנטרל ביקורת חיצונית.

כתוצאה מכך הקורבן נשאר במערכת יחסים פוגענית, סובל מהשפעות נפשיות כמו דיכאון, פגיעה בדימוי עצמי, קושי לסמוך על עצמו, חוסר יכולת לעזוב. דפוס זה מתמצק ואף עובר הלאה לדורות הבאים. 

מי הניסח, מתי ולמה
הפיתוח המוקדם של התיאוריה התרחש בשנות ה־80, במיוחד על ידי הפסיכולוגים Donald G. Dutton ו־Susan L. Painter, שחקרו את Traumatic Bonding Theory בהקשר של יחסים מתעללים ובאלימות במשפחה.

המטרה היתה להבין מדוע נשים שחוו אלימות בזוגיות לעיתים מתקשות לעזוב, מדוע למרות הנזק הן נשמעות עדיין קשורות רגשית לפוגע, ובעיקר כיצד הפחד, התלות והתקווה לתיקון יוצרים מערכת יחסים פסיכולוגית מורכבת.

הקשר לתסמונת סטוקהולם (Stockholm Syndrome)

יש קשר רעיוני חזק בין טראומה בונד לבין Stockholm Syndrome, אבל הם לא בדיוק אותו הדבר — יש הבדלים מהותיים.

מהי תסמונת סטוקהולם
מקור המונח מגיע מאירוע של שוד בנק בעיר סטוקהולם, שבשוודיה, באוגוסט 1973 בו נלקחו ארבעה עובדי הבנק כבני ערובה למשך שישה ימים. 
במהלך האירוע, חלק מהבני הערובה, על אף שחייהם היו בסכנה, פיתחו רגשות חיוביים כלפי הפושט, תמכו בו וחהגנו עליו במהלך המשא ומתן עם המשטרה.

הדמיון וההבדלים

הדמיון: בשני המקרים ישנו “קשר רגשי” לאינטראקציה עם הפוגע/האחראי על הסכנה. תחושת חיבה/אמון או לפחות אופטימיות/תודה חלקית.
גם בקשר טראומטי וגם בתסמונת סטוקהולם יש יצירת תלות רגשית בפוגע — סיטואציה שבה הפוגע הוא המקור לחרדה מצד אחד וחיזוק חיובי מהצד השני.
גם בTrauma bond וגם בתסמונת סטוקהולם – האדם חש שאין לו ברירה, הוא תלוי וכלוא בתוך מערכת היחסים ומנוהל על ידי פחד ותחושת תלות חזקה.

ההבדלים:

  • תסמונת סטוקהולם מתייחסת לרוב לסיטואציות של חטיפה, בני ערובה, או תרחיש שבו אדם מוחזק בכפיה — מצב של סכנה מיידית וזמן מוגבל. קשר טראומטי הוא מושג רחב יותר, שיכול להתקיים בזוגיות, בילדות, במקום העבודה.
  • הכיוון היחסי של היחסים הרגשיים: בתסמונת סטוקהולם, נכון לומר שהרגש החיובי של חברי הערובה כלפי הפושע נובע במידה מה מהצלת חיים או הימנעות מפגיעה – תגובה הישרדותית מאוד קיצונית. בטראומה בונד, היחסים עשויים להיות יותר מורכבים, משולבים, מתמשכים ותחושת הסכנה ההישרדותית מעומעמת יותר.

לסיכום

קשר טראומטי היא תאוריה המתארת כיצד קורבן יכול לפתח קשר רגשי עמוק עם הפוגע, במיוחד כאשר האלימות מתחלפת בעוצמה בין פגיעה לאהבה, בין פגיעה לפיצוי. מדובר לעתים במערכות יחסים הנמשכות חודשים ושנים ורבות, ויש קושי מהותי לצד הנפגע להפסיק את המעגל האביוסיבי.

תסמונת סטוקלהולם היא דוגמא קיצונית לאופן שבו, בזמן קצר, הנפש הנמצאת בסכנה קיומית מוצאת דרכים להגן על עצמה על ידי פיתוח רגשות חמלה לצד הפוגע.